עמוד הבית

דניאלה לונדון־דקל

מילון חברות

כפרה עליהן

1. חברת הילדות מעצבנת אותך כמו שרק אמא שלך יכולה לעצבן אותך והיא שקופה עבורך כמו דג באקווריום. כל משפט, כל חנחון, כל שתיקה שלה רק מחזקים את הידיעה הברורה שאין מצב שהיום היית מתחברת איתה שוב.

את קשורה אליה כי היא חלק מהזהות שלך, כי איתה את הכי את, כי היא הייתה תמיד והיא תישאר תמיד, בטוחה כמו מחוגי הזמן.

2. גם החברה מהעבודה לא שייכת לשום דבר שקשור לבחירה חופשית, כמו חברת הילדות וכמו מקלות הגזר שאתן לועסות יחד בפינת הקפה. השיחות איתה דומות לשיחות עם אמריקאים. כלום על כלום. נימוס, חיוך, פוליטיקלי קורקט, קורטוב צביעות ואינטרסים משותפים. אם תפגשי אותה במקרה ברחוב, את תחווי סוג של דיסוננס קוגניטיבי, כמו לראות פתאום את המחנכת שלך מכיתה ז' כשאת עושה ויפאסנה במדבר.

3. כל מפגש עם החברה הקרובה שאת לא רואה הוא מפגש מרגש. אמנם בפעם האחרונה ראית אותה כשהיה תלוי לה תינוק על הציצי ואילו עכשיו היא מצביעה על חמור שעיר בגיל ההתבגרות וטוענת שזה הבן שלה.

הוא נוער לכיוונך "נעים מאוד", אבל אין לו מושג מי את. כשאתן נפרדות, אתן מבטיחות שתתראו יותר, כי מה זה צריך להיות. אבל אתן לא תתראו בקרוב. כי היא לא חלק מחיי השגרה שלך והשגרה חזקה מאהבה.

4. את כבר לא זוכרת איך קרה שהתחברת עם החברה שהחליטה עלייך. בהתחלה דווקא ניסית להתנגד. "טוב, אני אפגש איתה ואפטר מזה", אמרת לעצמך בייאוש וטבעת בתוך הקשר המיותר הזה עוד חצי מטר.

5. החברה הצעירה/המבוגרת היא כמו גלויה אופטימית מארץ רחוקה. את רואה איפה היית או לאן עוד אפשר להגיע. החיבור הנפשי, תוך התעלמות מהתווית המגרדת של הגיל המוצמדת אלייך בכוח, הוא גם מעשה התנגדות - אף אחד לא יגיד לך בת כמה הנשמה שלך, באיזו תחנה את אמורה לעמוד ועם מי.

6. כמו פינצטה שאת זקוקה לה על מנת להוציא שערה מהסנטר, ככה החברה הספציפית. היא יכולה להיות ספציפית לנתינת משוב חכם על העבודה שאת כותבת או לבחירת בד מושלם לספה. אתן יכולות לחלוק יחד מרצה באוניברסיטה, חוג פילאטיס או מזרק של חומצה היאלורונית. היא יכולה להיות טובה לעיתות משבר או להפך - לשמחות.

היא מופיעה ונעלמת, הולכת ושבה, מנוהלת על פי מדד האנוכיות שלך.

7. החברה המאכזבת משתמשת בך בדיוק באותו אופן שאת משתמשת בחברה הספציפית, אבל היא עושה את זה כל כך טוב, שאת כל פעם נוטה להאמין שעכשיו זה באמת. החברה המאכזבת היא שארית האגו האומלל מגיל ההתבגרות. את רוצה אותה כי היא לא באמת רוצה אותך.

8. החברה של החברה הטובה, מגיעה בשתי אריזות: החברה של החברה הטובה שמוצאת חן בעינייך והחברה של החברה הטובה שאת לא סובלת. אם היא מוצאת חן, את עלולה לעשות הכל על מנת לעקוף היררכיות ולנסות להתחבר איתה מאחורי הגב של הראשית. לעיתים עד כדי הפיכה צבאית.

אם את לא סובלת אותה את תנסי כמובן לסכסך. איך? על ידי ליקוט כל טיפת מרמרת שחברתך מגירה בגללה והזרקתה חזרה - מנופחת, מועצמת ורעילה יותר - לבטנה. עד שתתפוצץ. בתקווה שלא עלייך.

9. הילד הביא את הילד שהביא איתו את האמא, שהפכה להיות החברה מהגן. זו החברה שאפשר לבקש ממנה מגוון הצלות - החל ממכנסיים להחלפה ששכחת להכניס לתיק ועד הוצאת הילד מהגן כי נתקעת בפקקים. איתה אפשר להשמיץ את הסייעת חסרת האג'נדה הנזילה מגדרית שעדיין לא התחברה לשמלה שהבן שלך מגיע איתה מדי פעם לגן...

וגם את האמא הפסיכולוגית חסרת הגבולות שגידלה ילד קקה חסר גבולות, שלמרבה הזוועה, הילדים שלכן רוצים ללכת אליו אחה"צ ולא זה לזה.

10. אתן לא באמת חברות, למרות שאת משתדלת שהיא לא תרגיש בזה. עם החברה שאת מעריצה לעולם לא תרגישי נוח. תמיד תזיעי. תמיד תעבדי קשה על מנת לשכנע - אם לא את עצמך, אז לפחות אותה – שאתן מגיעות זו לזו בזכות.

11. החברה הכי טובה היא הנחמה האמיתית בתוך הזבלה של החיים. לאהוב בלב שלם ובנפש חפצה ולדעת שבצד השני אוהבים אותך באותה מידה אינו דבר של מה בכך. זכיתן.

© כל הזכויות שמורות