עמוד הבית

דניאלה לונדון־דקל

יומן מלחמה (פנימית)

על היום שבו הבן שלי

הפך אותי להיות אמא של

קצין

הוא ביקש שנגיע מוקדם. "אתם חייבים", הוא הסביר, "משפחות באות גם שעתיים קודם. אם תצאו בזמן, אין לכם סיכוי למצוא מקום". "בסדר גמור", אמרתי, "אנחנו יוצאים עכשיו, אל תדאג".

לא הכנתי כלום לכבוד הטקס וגם לא לכבודו. לא סירים, לא תקרובת, לא חולצות מודפסות עם הכיתוב "גאים בך", "אוהבים אותך" - עדיף בכתום זוהר, כפי שהסבירה לי חברה שהתמחתה לא מזמן באופנת הטריבונות של בה"ד 1. אנחנו כאלה עולב. לפחות נצא בזמן ונתפוס מקום טוב. שנראה אותו. שהוא יראה אותנו רואים אותו.

עיר אפורה, עצומה, לבושה שמלת בטון ומלט – וענני אבק – קידמה את פנינו. לא הצלחתי להחליט מה היא יותר - מכוערת או מבהילה. נזכרתי שמי שתיכנן את המקום הוא האדריכל צבי הקר וסגנון הבנייה הזה נקרא "ברוטליזם". זה קצת הרגיע אותי. לפחות יש סגנון לדיכאון. "תראי כמה מעניין", אמרתי לילדה בזמן שנדחקנו אל השערים ואל הטריבונות יחד עם זרם המשפחות הנרגשות, "תראי כמה הארכיטקטורה הברוטליסטית הולמת את רוח המקום ואת הנוף המדברי. מצד אחד עוצמה חשופה, מצד שני פשטות". "סבבה", היא אמרה.

אחרי שגמרתי להתפעל מהברוטליזם, עברתי לסקור את המשפחות באנתרופולוגית מתקדמת: מאיפה הן באות, כמה שעות נסעו, מי ומי בחמולה. עשיתי הערכות סטטיסטיות של דתיים מול חילונים. הסתכלתי על כפות ידיים בניסיון לזהות מושבניקים. בדקתי סוגי כיפות, סוגי מטפחות וסוגי ליפופים. תדעו לכן שישנם היום קודקודים בקרב נשות הציונות הדתית, שעליהם מולבשים מבנים ממש מפוארים, כמעט ברוטליסטיים.

דרך השערים ומול המוטו הגדעוני המתנוסס מעל הרחבה - "ממני תראו וכן תעשו" – הסתער חוד החנית של כל משפחה וכבש ברעבתנות שטחים עבור הקרובים שעוד יבואו. גם אנחנו היינו חוד. סבא עוד צריך לבוא, והדוד, וקומץ חברים שלו. תפקידו של החוד הוא להניח על כמה שיותר מושבים פנויים כמה שיותר דברים. שקיות, בקבוקים, תיקים, סירים, פעוטות. אחוות לוחמים זה ממול. בטריבונות זו ישראל. "פנוי?" לא. "פנוי?" "לא". "פנוי?" "לא".

"שם!" צעקה בתי והצביעה על שטח שעדיין לא נכבש. "מצוין", אמרתי, "לכו שבו שם ותתפסו לפחות עוד חמישה מקומות. קחי את הכובע אם חסר לך משהו להניח, אני כבר חוזרת". הרגשתי שאני חייבת לאכול משהו. לסתום את החור שהתחיל להתרחב לי בבטן. במבה, חטיף גרנולה, מצופה. מעניין אם עדיין יש מצופים בצבא?

הגענו בידיים ריקות. לא סירים, לא תקרובת,
לא חולצות מודפסות

לא הייתי בשק"ם מאז שהשתחררתי. אבל זה בכלל לא שק"ם. זה סופרמרקט. הכי רגיל שיש. אי מוכר, נטול הקשר למקום ולמעמד העומד להתרגש עליי. שום ברוטליזם, רק קפיטליזם. קראתי בעיון מה מכילים חטיפי הגרנולה, התלבטתי בין במבה גדולה לשתיים קטנות, השקעתי הרבה מחשבה בבקבוק השתייה שנכון להביא לכולם. דיאט קולה? מים בטעמים? ואם בטעמים, אז איזה? מה עובר עליי לעזאזל.

אני חוששת שאתקשה להיות קוהרנטית. כי הקשר בין הדברים שאני מנסה לקשור, קצת מסובך. אבל אם אני רוצה להסביר את תחושת המחנק והבהלה, את המטוטלת המשוגעת בין גאווה למבוכה, את ההיאחזות בקרנות השק"ם, אני חייבת לנסות ולשרטט בכמה מילים את מפת הנפש שלי. בשבילי יותר מאשר בשבילכן.

גם בלי להתנגד למדיניות הממשלה, קשה להיות הורה לחייל קרבי. החרדה לשלומו, לשלום המשפחה ובעיקר לשלומי בעקבות שלומו, נוכחת כל הזמן. החרדה היא רגש ראשוני ופשוט, והיא משותפת לכל הורה ששולח ילד לקרב - היום. מחר. תלוי. תלוי על בלימה. תלוי בליברמן. תלוי בביבי. תלוי במה שהפסיכופת מאמריקה יגיד.

אבל אם יש משהו שיכול להרגיע את החרדה, או יותר נכון, לנסות לתעל אותה למשמעות ואפילו לגאווה, הרי הוא מצוי בהצדקה הפנימית שאנחנו נותנים לשירות הצבאי של הילדים שלנו. וכאן, במקום הזה, השותפות נגמרת. פה אנחנו מתפצלים. מתפצלים לשבטינו ולעניות דעתנו. כי הערכים שעליהם אנחנו מבקשים לתלות את ההצדקה באים באריזות נפרדות ושונות.

אני חילונית ואני שמאלנית. כלומר, ישראליותי ולא יהדותי היא זהותי המרכזית. את ערכיי אני מחפשת באזורים השייכים לדמוקרטיה, לשוויון, לזכויות אדם, להגנה על מיעוטים. אני כנראה מספיק שמאלנית על מנת להיחשב בשנים האחרונות ל"בוגדת", אבל לא מספיק אנרכיסטית כדי להתנתק מחללית האם, לחשוב שצבא בשכונה המחרידה שבה אנחנו חיים הוא עניין מיותר, ולצעוק הכיבוש, הכיבוש, כתשובה יחידה למצב.

תזמורת צה"ל מובלת בידי חיילת צעירה המלהטטת מקל ארוך ומקושט. משמאל: בה"ד 1, כמו גם מטפחות מסוימות - סגנון ברוטליסטי

באמתחתי שלושה משפטים קצרים שאני אומרת אותם לעצמי כמנטרה: מדינת ישראל צריכה צבא. אני חלק ממדינת ישראל. השירות בצבא הוא חובה. זהו. בעזרת שלושת המשפטים הקצרים הללו אני חיה בשלום – כלומר, עם כאב, כעס, אשמה ויותר מדי הפגנות במוצ"ש – עם הידיעה שהבן שלי מסכן את חייו ואת חיי בעקבות חייו. זאת ההצדקה שלי. היא לא משהו, קצת ברוטליסטית, אבל זה מה יש ועם זה אנחנו לא מנצחים כבר 70 שנה.

אבל מה שאני מרגישה לאחרונה זה שכללי המשחק השתנו. לא הכלים - הכללים. הדמוקרטיה מתכרסמת ומצטמקת: "חוק הלאום", חוק המסתננים, פינוי חאן אל אל-חמאר, החתונה של לוסי אהריש, חוק הפונדקאות, חוק הנאמנות בתרבות, ההדתה בצבא, רדיפת ארגוני השמאל, פליטותיו של אורן חזן, המעצרים בנתב"ג והניסיונות הבלתי פוסקים להעלים נשים מהמרחב הציבורי. כל ערימת - תסלחו לי, כן - החרא הזאת, קצת מקשה עליי להמשיך ולהישען על ערכי הדמוקרטיה שבשמם אני מוכנה לכופף את עמדותיי המדיניות. ואני מכופפת. מה זה מכופפת - אני עושה שפגט באיברים נוקשים מכאב.

לא. עדיין לא הגעתי אל הקו האדום שאומר די. זהו. מצטערת. מכאן והלאה אני לא חלק. לא הגעתי אל המקום המאוכזב, הזועם, המאפשר לחלקים מסוימים בחברה להתנתק במיאוס מחללית האם ולהשאיר את המלאכה המחורבנת של מלחמת הקיום לילדים של אחרים. לפעמים אני מצטערת על זה. במיוחד כשאני נזכרת בילד הפרטי של ראש הממשלה, שבמלחמה הבאה שתהיה - ותהיה - יישב מאחורי המקלדת ויעלה עוד פוסט עילג ואלים מקושט באמוטיקונים, בזמן שהבן שלי ייכנס עם חייליו לעזה במצוות אביו.

"אמא, מותק", אמר לי בני לפני כמה ימים כששמע אותי מנופפת בו שוב כהוכחה לכך שאני דווקא שמאלנית פטריוטית, טובה-טובה, לא מתנשאת. "את טיפה רוכבת על הגב שלי עם השמאלניות שלך. תרגיעי. אני לא יודע איך לבשר לך את זה, אבל לא את שלחת אותי לצבא, סבבה?"

אוקיי. אז אם אני לא שלחתי אותו לצבא וזה הוא ששלח את עצמו, אז נהדר. אז עוד יותר טוב. אז מה יש לי להתענות? זה שלו. הוא אדם בוגר. שיתמודד הוא עם כל הפטריוטיזם והגבריותיזם והפיקודיזם שהוא בחר לעצמו. שיאכל אותה. מה אכפת לי?

אז זהו. שזה לא עובד ככה עם הצרה הזאת שנקראת ילדים. שלומי מפרפר בכף ידו. וגם אם אני מתביישת במדינה שאותה הוא משרת, בילד שלי שמשרת אותה אני גאה עד השמיים. זה נשמע לא קוהרנטי? זה בסדר, גם אני לא קוהרנטית. אבל בחיי שהגאווה והבושה מתקיימות במקביל.

ובאיזה אופן משונה, שגם אותו אני לא יודעת להסביר לעצמי עד הסוף, אני מאושרת שהוא לא דומה לי. אני מאושרת שאני יכולה לשאול אותו אם נותרו עדיין שמאלנים בחילות השדה או שהשורות כוסו בימנים משיחיים ושהוא ייתן בי מבט מלא רחמים ויענה: "אני לא בחלוקה הזאת, אמא. מבחינתי יש בחורים שהם אחלה, אחים בלב, ויש גם כמה זבלים".

ואני שמחה שהוא כזה. אני שמחה שגם אם יש לו ביקורת, הוא מעריך ואוהב את המקום שבו הוא נמצא. ושיש לו המון מילים טובות לומר על הצבא - על החבר'ה שאיתו, על רמת הפיקוד, על המקצועיות, על המסעות והניווטים הליליים, על האנושיות - כן, גם בזמן המעצרים - ועל המתנחלים שבאים עם עוגה לבודקה של השמירה. מזל, אני חושבת לעצמי בזמן שאני מדמיינת איך אני חונקת בשתי ידיי את המתנחל עם העוגה שהורס לטעמי כל אפשרות לשלום - מזל שהוא לא אני. לא הייתי מאחלת אותי לאף אחד. ואיכשהו, זה מפיח בי תקווה שלא הכל אבוד.

כשחזרתי לטריבונות עם התקרובת והמים בטעמים, תזמורת צה"ל כבר צעדה על הרחבה. מדהים איזה כוח מעורר יש למוזיקה אינסטרומנטלית של מארש צבאי. זה כל כך פם-פם, פם-פם, כל כך מעורר הוד - שהלב מנתר ממקומו, הידיים מתרוממות, הניידים נשלפים. יש הורים בקהל שזה הקיו שלהם לדמעה הראשונה.

אני כמובן הייתי רחוקה מזה מרחק רב. אני התעניינתי בחיילת שהצעידה את התזמורת בעודה מלהטטת מקל ארוך ומקושט בתנועות סיבוביות. מי קבע מה יהיה אורך המקל, חשבתי, איפה עוברים הכשרה של להטוטנות בצבא, היא יודעת לעשות עוד דברים - נניח, לזרוק ולתפוס חישוקים, כדורים, סרטים או שהיא מומחית רק לענייני מקלות? מעניין. או שלא. או שאני שוב בורחת הצידה.

הרס"ר המיתולוגי, יצחק טאיטו, עורך את טקסי הפיקוד בצה"ל כבר קרוב לחמישים שנה. זקן הפז"מניקים. אבל זה לא ניכר כלל בקולו הרועם הפוקד עכשיו על הצוערים - נקודות מרוחקות בחאקי - להתקדם לכיווננו. הנה הילדים שלנו מתקרבים לצלילי המארש הצבאי. הם צועדים כמו סופה, מתרוממים כמו גל. מי שהמציא את הטקס הזה הוא גאון - כל הטריבונה על הרגליים. אלוהים, כמה שאני שונאת טקסים.

יצחק טאיטו, הרס"ר המיתולוגי.
למעלה: חולצות משפחתיות,עדיפות לכתום זוהר

הנה הוא, צורחת הקטנה שזיהתה ראשונה את אחיה בשורה הקדמית, ממש מולנו. אנחנו מנופפים לו בכל הכוח, מסמנים וי עם האצבעות, מענטזים לקצב המוזיקה. הוא מזהה אותנו ומחייך. אבל אם הוא ימשיך להסתכל עליי עם העיניים הצוחקות והטובות האלה שלו ויתחיל לדגל את נשקו או לנשק את דגלו או להתגודד לגדודו - כמו שפוקד עכשיו טאיטו בשפה המוזרה הזו - יש סיכוי טוב שבסוף אני... לא. בשום אופן לא. אני לא מוכנה שיעשו עליי מניפולציות.

חצי שעה לתוך הטקס והגאה שלצידי פונה אליי בעיניים דומעות, "אני חושב על ההורים שלי שברחו מחאלב רגע לפני ששחטו אותם ביום כ"ט בנובמבר, שהשאירו בסוריה הכל וברחו ועלו לארץ. אם הם רק היו רואים עכשיו את הנכד שלהם". וגם שתי בנותיו, בנותיי, וחברתי הטובה - שמיכאל היה לה כבן ראשון - נראו ממוטטות מהתרגשות ודומעות מהמעמד. "זה עוד ארוך?" שאלתי.

האמת היא שהטקס לא היה ארוך. הוא גם לא היה קצר. הוא היה בול מה שצריך. אם יש משהו שישראל כנראה יודעת לנהל ממש טוב זה טקסים לאומיים. ימי עצמאות וימי זיכרון, טקסי גילוי וטקסי כיסוי ומלחמות וימי ירושלים - יש כל כך הרבה מהם, אז מתמקצעים. כמה מפקדים ראה טאיטו בימי חייו חשבתי. אלפים, עשרות אלפים? וכמה מהם נותרו פצועים, הפכו להלומי קרב, נהרגו בקרבות? עד מתי?

הילדים שלנו צעדו בגושים מסודרים פעם לימין ופעם לשמאל. הצדיעו. עמדו נוח. עמדו דום. אחר כך התרוממנו לשירת התקווה. אחר כך התיישבנו. הרמטכ"ל לעתיד, אביב כוכבי, עלה לבמה ונתן נאום מצוין. גם ערכי, גם מקצועי, גם אנושי מאוד. הוא עורר את אמוני. אבל חשבתי על מי שמינה אותו ועל מי שמינה את מי שמינה אותו. כי הם בסופו של דבר האחראים לכיוון שאליו אנחנו צועדים. ובבת אחת המוטו, "ממני תראו וכן תעשו", שצעק בשקט מעל הרחבה, העביר בי צמרמורת.

וכשהילדים שלנו זרקו את הכומתות באוויר, רגע לפני שהמחסום שהפריד בינינו לבינם נפרץ, נזכרתי באמוטיקון הקטן של הקיא שנשלח לא מזמן בידי הבן של המנהיג לעיתונאי שנשרף בטנק. וחיפשתי את המים בטעמים ולגמתי מעט ריח תפוח כדי להעביר מהר את הבחילה, ואז תפסתי את הבנות וקמנו כולנו ונדחקנו דרך המחסום, אוחזים ידיים חזק, כדי שכשנגיע אליו - אל הילד, גבר, קצין, סגן חמודי שלי - נגיע בבת אחת. כולנו. שנעטוף אותו מכל הצדדים באהבה ובגאווה. אני פשוט יודעת שאין ולא יהיה כמותו קצין בעולם כולו.

רק עכשיו, כשאני יושבת לבדי וכותבת את המדור הזה בשקט של הלילה, אני יכולה להיות נוכחת בטקס. בלי דגלים, בלי תזמורת, בלי נשקים, בלי ברוטליזם, בלי אף אחד. עכשיו אני מרגישה בעוצמה את כל הרגשות כולם - הנטועים עמוק והמסוכסכים לתפארת - המציפים אותי. ובטיימינג אידיוטי לגמרי, באיחור של שבוע, אני בוכה.

© כל הזכויות שמורות